הם חיים כיהודים וצמאים לתורה, אך נקרעים בין הרצון לשמור על המסורת ובין ההלכה האורתודוקסית. קהילות האבאיודאייה שבאוגנדה רק מבקשות שיאמצו אותן ליהדות. יומן מסע
יותר משלושה חודשים עברו והדי הנסיעה טרם שככו בי. ערב יום כיפור ואני בקהילה מבודדת במזרח אוגנדה. שש שעות נסיעה משדה התעופה באנטבה בכביש מהיר, ועוד שעה של שבילי עפר שאותם צולחים על אופנוע מקומי, ולבסוף אנו מגיעים לפוטי, אחת מק"ק האבאיודאייה שבמזרח אוגנדה. כאן, בבית הכנסת הקטן של קהילת פוטי, אנו עתידים לחגוג את החגים הקרבים ובאים.
פוטי, כיתר הכפרים של האבאיודאייה, הינו כפר פשוט, שבו לכל משפחה נחלה קטנה שממנה היא מתקיימת, ובמרכז כל נחלה מספר בתים קטנים – חדרי שינה, מטבח, לול ומחסני תבואה. רוב התושבים בכפר מגדלים את מזונם שלהם ועל כן אינם עובדים. בשביל מים נשלחים הילדים קילומטרים לבאר המקומית, ועל חשמל אין מה לדבר. שפר מזלה של פוטי ובזכות תרומה שהתקבלה לאחרונה מחוץ לארץ עובדת הבאר המקומית על כוח סולרי. מדי שבת וחג מתכנסים כל בני האבאיודאייה בכפר להתפלל (והרחוקים אף ללון) בבית הכנסת שבמרכז הכפר.
תשובות כתפילות
לכפר אנו מגיעים בערב יום הכיפורים, ולאחר הכנות רבות – ביניהן בניית עירוב, טבילת כלים, הפרשת חלה ומקלחת ג'ריקן קרה ומהירה – אנו מגיעים לפתחו של החג. מכיוון שעל תפילה זכה לא שמעו כאן, אנוש, החזן, פותח בתפילת כל נדרי. התפילה הכתובה ארמית אינה פשוטה לקריאה, ואנוש, שאמנם יודע לקרוא עברית אך מתקשה בהגייה נכונה ובהבנת הנקרא, מצליח בקושי רב להגות אותה. התפילה לא מרשימה בלשון המעטה. בלי מנגינה, בלי הטעמה וכמעט בלי התלהבות. קשה הרי להלהיב את הלב בלי להבין את שנאמר. כולנו עומדים בדממה ומחכים שאנוש יסיים את תפילתו.
לאחר לא מעט דילוגים והרבה אי־סדר ובלבול, אנו מגיעים מהר מאוד לסוף התפילה. היהודים האפריקנים הם אמנם מלאי סבלנות, אין דיבורים בתפילה וילדים בכל הגילאים יושבים בדממה לצד הוריהם, אך אף הם אינם נהנים לעמוד שעות בתפילה שאותה אין הם מבינים. עם צביטה בלב אנו מבינים שהתפילה הסתיימה. לא נעים לפספס כמעט לחלוטין את תפילת יום כיפור המוכרת מבית. לא ידענו שזו רק ראשיתו של הערב.
אם בית הכנסת לא היה מלא במהלך התפילה, הרי שעכשיו הוא מתמלא. כשמונים גברים נשים וטף מתיישבים, מי על ספסל ומי על הקרקע, ומשה הגבאי פונה אלינו, "הרבנים מהארץ"; בבקשה, הוא ספק מבקש ספק מציע, מסרו לנו דבר תורה. באתם מרחוק ללמדנו תורה ואנו רוצים ללמוד. לבקשה כזו קשה לסרב, ואני קם לדרוש. מספר מילים על המקום ועל הקהילה, על החיפוש והרצון ללמוד, ומכאן למשמעותו ותוכנו של יום הכיפורים. על א־לוהים השוכן עמנו בכל מקום שבו נהיה, ועל המחילה הניתנת לנו על הדברים שאותם טרם הצלחנו לתקן. את דבריי אני נושא באנגלית, ומשפט אחר משפט מתורגם על ידי משה לשפה המקומית. מולי יושבת קהילה שלמה ומאזינה בערנות ובדממה.
עם סיום דבריי קם משה פעם נוספת ובנועם רב שואל אם זה בסדר שנפנה עכשיו זמן לשאלות. לכולם יש שאלות רבות ומכיוון שבאו "רבנים" מהארץ זו השעה לשאול. שוב בלתי אפשרי לסרב, ואנו נענים בשמחה. ראשון קם צעיר בשם פרץ ומספר לכולם את סיפורו של זרובבל, הילד שאביו לא לימדו קרוא וכתוב אלא רק את אותיות האלף בית. זרובבל, מספר פרץ, מגיע לראשונה לבית הכנסת רק בגיל שלש עשרה ומגלה שהוא אינו מבין דבר. כולם סביבו שרים ומתפללים והוא מביט בסידור, לא מבין ומתמלא בושה. זרובבל אינו יודע מה לעשות ומתוך חוסר אונים הוא מתחיל לשיר את הדבר היחיד שהוא יודע – את אותיות האלף בית. אלף בית, אלף בית, הוא שר בקל רם. שר ומתפלל לא־לוהים שיסביר לו למה הוא עשה אותו כפי שהוא. ומסיים פרץ – א־לוהים עונה לזרובבל ואומר שדווקא תפילתו זו, מה שזרובבל כן יודע, היא המקובלת לפניו. כך סיפר פרץ, באופן קצת מסורבל אך מאוד מרגש, את הנוסח האוגנדי לסיפור החסידי הידוע, והתיישב.
ועתה מתחילות השאלות, והכול עדיין בשפה המקומית עם משה כמתווך. יהודי מבוגר קם ושואל – הרב לימד אותנו שא־לוהים נמצא במקדש ביום הכיפורים – האם א־לוהים נמצא במקדש רק ביום כיפור או גם ביתר ימות השנה? השאלה מרגשת, ואני עונה שא־לוהים תמיד איתנו כאן, אך לעתים עלינו להיזהר שלא להיות כבני אהרן ולהישרף בבואנו אל הקודש. אנו דורשים את קרבתו של א־לוהים אך מודעים להכנות הרבות הנדרשות מצידנו בבואנו אל הקודש. אני מסיים ונריה, חברי למסע, מוסיף שיש לזכור שא־לוהים לא נמצא רק במקדש, אלא אף כאן איתנו באוגנדה הרחוקה.
ועוד שאלה מפי אחד מזקני הקהילה – אם יום כיפור הוא יום כפרה מדוע צריך לצום בארץ ישראל, בארץ שכל תושביה צדיקים? עבורו ארץ ישראל היא סמל, והוא אינו מבין כיצד ייתכן שבמקום הצדק יהיה צורך בכפרה. שאלה דומה נשאלתי מספר ימים קודם יום כיפור. אז ניגש אליי צעיר מקהילה אחרת של האבאיודאייה ושאל אותי בלחש, כמפחד לספר לי, אם יכול להיות שהוא ראה פעם ישראלים שבאו לאוגנדה ובישלו בשבת. הוא קיווה שאגיד לו שהוא טועה, שאין בארץ ישראל חוטאים, וכלל לא היה פשוט לתת תשובה שיוצאת מן הלב ונכנסת אל הלב.
כעת קמה ילדה קטנה, בת לא יותר מעשר, ושואלת אותנו האם יכולה להיות כפרה גם אחרי יום כיפור או שמא ננעלים שערי שמים ולא תהיה לה עוד כפרה. אותה ילדה תקום ותשאל למחרת האם ביום כיפור אנו מבקשים רק כפרה או שמותר לה גם לבקש בקשות אישיות. כמובן, ענינו לשתי השאלות, יכולה להיות כפרה גם אחרי יום כיפור, ומצווה עלייך לבקש גם בקשות אישיות. ביום כיפור פשוט ישנה הזדמנות, וחבל להחמיץ אותה.
בזה לא תם הסיפור. משה, נער בן חמש עשרה, מרים את ידו, ועם ניצוץ בעיניים שואל שאלה ארוכה מאוד על משה רבנו: מדוע מעמיד הקב"ה את משה על גבול הכניסה לארץ ולא מכניס אותו פנימה? מדוע אם כן נבחר משה להנהיג את ישראל? מדוע הוא אינו ממשיך להנהיג אותם גם בארץ? ומדוע בכלל הולכים ישראל במדבר תקופה כל כך ארוכה? מצרים הרי לא כל כך רחוקה מארץ ישראל? עבור משה הצעיר שאלות אלו מהוות חיפוש דתי. התשובות שנספק הן לא פחות מתפילה.
צמאים להכרה מהעולם. שירה, אשתו של מנהיג הקהילה בפוטי על רקע סוכת הקהילה
צילום: אהד וילק
מתנ"ך למשנה ברורה
ועכשיו קצת רקע. פוטי הוא כפר אחד מתוך כשבעה כפרים שבהם מתקיימות כבר עשרות שנים קהילות של האבאיודאייה – היהודים האפריקנים. סיפורם אינו סיפור של שבט אבוד שנמצא אחר אלפי שנים. הם אינם מתיימרים ליהדות שורשית או לקשר כלשהו עם עשרת השבטים. סיפורם הוא סיפור כוזרי מודרני, והזיקה שלהם ליהדות היא כזיקתם של גרים. מדובר במספר משפחות שבתחילת העשור השלישי למאה הקודמת החליטו לנטוש את הברית החדשה ואת דרכי הנצרות, ובעקבות מנהיגם הנערץ, סמיי קאקונגולו, המירו את דתם ליהדות. את דרכם החלו האבאיודאייה כיהדות תנ"כית – קאקונגולו קרא את התנ"ך והוציא ממנו תפילות וחוקים; רק עם הזמן, בפגישות מקריות עם היהדות הרבנית, התקרבו היהודים האפריקנים ליהדות זו והחלו לאמץ את דרכיה.
הפגישה הראשונה עם יהודי מן החוץ מסמנת למעשה את ראשית דרכם של האבאיודאייה כיהודים. בשנת 1920, בעקבות פגישה מקרית עם קאקונגולו בקמפלה, הגיע סוחר יהודי בשם יוסף למזרח אוגנדה והחל ללמד את היהודים הטריים את דרכי היהדות. עמו למדו היהודים האפריקנים את לוח השנה היהודי, תפילות וברכות, כשרות, שבת ועוד. בהשראתו החל קאקונגולו ללמד את קהילתו, להקים ישיבה ולהכשיר רבנים שישמשו את האבאיודאייה.
בשנים הראשונות היו הפגישות של הקהילה עם היהדות הרבנית די נדירות – פעם בכעשרים שנה הגיע יהודי ו"גילה" את הקהילה מחדש. בסביבות שנות הארבעים, כך מספר לנו אחד מבני הקהילה, הגיע למקום מהנדס מתימן, יהודי בשם דוד, ולימד אותם עוד מדרכי היהדות. רק בשנות השישים, הוא ממשיך לספר, הם פגשו לראשונה בישראלי – בשעה שהגיע אליהם אריה עודד, שגריר ישראל בקניה. מאז הקשר בין אוגנדה והעולם החיצון אמנם התפתח אט אט, אך רק בשנים האחרונות, עם הגיע האינטרנט לאפריקה, קשרים אלו התחזקו והפכו קבועים.
הקשר בין האבאיודאייה לעולם החיצון היה ועודנו מקרי. הקהילה מביעה רצון עז ללמוד ולהתקרב ליהדות, אך כאשר בכל פעם מגיע יהודי אחר לקהילתם ומלמד אותם פרט אחר הבליל שנוצר הוא בעיקר מבלבל ולא מפרה. דוגמה מובהקת לכך היא נוסח התפילה – בפוטי מתפללים בדרך כלל מסידורי קורן שזה עתה נשלחו מהארץ, סידורים שהמקומיים בקושי יודעים כיצד להסתדר איתם, ובחגים מתפללים מסידורים בנוסח ספרדי־פורטוגזי, נוסח שאינו רגיל כשלעצמו, ועוד יותר מבלבל כשמנסים לשלב אותו בנוסח אשכנזי רגיל. כל זה מביא לחוסר הבנה של מבנה התפילה, להשמטות ולדילוגים.
וככלל, המעבר מיהדות תנ"כית ליהדות רבנית אינו כה פשוט. לנו, לאורתודוקסיה, היו אלפי שנים ואלפי מוחות מבריקים שעשו זאת למעננו. היה לנו ר' עקיבא שדרש כל קוץ מאותיותיה של תורה, היה לנו רבן יוחנן בן זכאי שידע לתקן תקנות ולגזור גזרות, וכמובן גדולי ישראל לאורך הדורות שנדרשו לענייני השעה וידעו לתרגם את דברי התורה לכל זמן ועת. לבני האבאיודאייה לא היה כל זאת, עבורם המעבר מיהדות תנ"כית ליהדות רבנית היה מהיר – תוך פחות ממאה שנה הם נדרשו לעבור ממה שכתוב בתנ"ך הישר לקיצור שולחן ערוך ולמשנה ברורה. וזאת ללא הדרכה וכמעט בלי עזרה.
דוגמאות לכך ראינו למכביר. כבר ביום הראשון לביקורנו, עם הגיענו לנבוגויה, הכפר שהוא כיום המרכז של קהילות האבאיודאייה, התיישבנו לשיחה ארוכה עם הרב המקומי, גרשום סיזומו. הרב מספר לנו רבות על הקהילה, על מנהגיה ועל זיקתה ליהדות לאורך השנים. עד שהגיע אריה עודד, הוא מספר לנו, עדיין הקרבנו קרבן פסח. עד לפני עשרים שנה עדיין הקפדנו על רבות מהלכות טומאה וטהרה. ועד לפני מעט מאוד שנים, עדיין נעזרנו בלוח נוצרי של מולד הירח וחגגנו את החגים על פי ראיית הירח (!).
ככלל, עד שהגיעו לאבאיודאייה סידורים בעברית, התקיימו כל התפילות והקריאה בתורה בלוגנדה, ורק בשנים האחרונות התחילו הצעירים ללמוד לקרוא ולהתפלל בעברית. כיום הצעירים עדיין אינם מבינים עברית, אך רבים למדו לקרוא וחלקם מכירים את התפילות החשובות.
וכיצד מקבלת קהילתך את השינויים האלו, אנו שואלים את הרב גרשום. זה באמת לא פשוט, הוא עונה. רבים מתקשים לקבל את הסמכות הרבנית – ולכל דבר שאני אומר הם דורשים מקור בכתובים. אם אין מקור בתורה, זקני הקהילה אינם מוכנים לשמוע. ומה אתה עושה, שאלנו. אני עונה להם, אומר לנו הרב בחיוך, שגם ההקשבה לרבנים כתובה בתורה – "ועשית ככל אשר יורוך", שאין לך אלא שופט שבימיך. חלק מהתורה הוא לעשות מה שהרב אומר. ניתנה לרבנים הסמכות לפרש את התורה ואת דבר ה'.
עדיין במצרים
דבריו של הרב גרשום זכו לתימוכין בקהילת נסייני. לנסייני אנו מגיעים במהלך חול המועד סוכות, כחלק מסיבוב סוכות בין הקהילות השונות, שלו הקדשנו את ארבעת הימים של חול המועד. שם אנו פוגשים את דינה, והיא לוקחת אותנו לסיור ארוך בקהילה, מראה לנו את בית הכנסת הישן והחדש (הישן נהרס בתקופת שלטונו של אמין. בקהילות אחרות מספרים לנו כיצד התפללה הקהילה במערה בשנות שלטונו), וכמנהג המקומיים מראה לנו את נחלתה הפרטית וקוטפת לנו בננות הישר מהעץ. בתום הסיור אנו מוזמנים לסוכתם של דינה ושמשון – ושם אנו פוגשים את סול, או כפי שהוא מכונה בפי כולם – קינג סול, או סתם קינג, על שם המלך המקראי.
הבעיה המרכזית, אומר לנו קינג, היא זאת – אנו צמאים להכרה מהעולם. לא פשוט להתנהג כיהודים, להיות יהודים, ולשמוע פעם אחר פעם שאיננו "באמת" יהודים, אך על מנת לזכות בהכרה זו אנו יודעים שעלינו לוותר ולהשתנות. על מנת להיות אורתודוקסים, שמרנים, אכתוב לעצמי באותו ערב, אנו דורשים מהקהילה היהודית לוותר על מסורת אבותיה, להפסיק להיות שמרנים. פרדוקסלי משהו. דוגמאות יש לקינג לא מעט, אף לחומרא. קחו לדוגמה את הלכות טומאה וטהרה. עד שהגיעו לכאן המערביים, רבנים מהארץ ומארה"ב, ואמרו לנו שהיום לא מקפידים על טומאת מת וכדומה, נהגנו לשמור שבעה ימי טומאה, הוא מספר.
כן, מחזקת דינה את דבריו, ואני שמעתי שמותר לאישה נידה להיכנס לבית הכנסת בימי נידתה. אני מבינה שאם הרבנים אומרים שמותר אז מותר, אבל אני לא מסוגלת. הרי אמי לא נכנסה לבית הכנסת, סבתי לא נכנסה לבית הכנסת, אז כיצד אוכל אני? דינה מעידה על עצמה שהיא אינה הולכת לבית הכנסת בטומאתה ושבביתה חדר נפרד. את הקוּלות החדשות היא מתקשה מאוד לקבל, והיא מספרת בגאווה על ויכוחיה עם רבנים מארה"ב שבאו להקל – כיצד ייתכן שעם הבעל אסור ועם א־לוהים מותר?! לזה, אומר נריה, אפשר לענות שדברי תורה אינם מקבלים טומאה. הבעל הוא אנושי ועל כן חשוף לטומאה, אך לביתו של א־לוהים הכול יכולים להיכנס. אך אישה שכל חייה כך נהגה, יאמר לי נריה מאוחר יותר, אולי אין זה נכון להניא אותה מכך לעת זקנתה.
וגם לקולא – בקהילה המשתרעת על פני קילומטרים, בבתים שאינם מוקפים גדרות, קשה מאוד להבין את המושגים של רשות הרבים, רשות היחיד ותחום שבת. אנו מאוד רוצים לקיים הכול, אומר קינג סול בתום שיחה ארוכה עם נריה, אך מה שאבותינו לא נהגו ומה גם שהוא אינו כה ישים, קשה לנו מאוד לקיים. גם טבילת נידה אינה פשוטה כאן – לאחר שבעה ימים מתחילת המחזור אני פשוט מתקלחת, אומרת לנו דינה. אין מקווה או נהר באזור. הבחירה היא לעתים בין שליחת הילדים לבית ספר לבין תחבורה למקווה. וממילא משתכחת לה תורת מקווה.
כן, מסיים סול, יש דברים שאנחנו לא עושים. רובנו מתקשים לסיים תארים באוניברסיטאות הפועלות בשבת, ואף מי שמסיים מאבד עבודה אחר עבודה משום שמכריחים אותו לעבוד בשבת. אנו רוצים לחזק את קהילתנו, יאמר לנו שבוע מאוחר יותר סטודנט חריף מקמפלה, להקים אוניברסיטה יהודית ולחזק את היהדות באוגנדה, אבל האם ניתן לעשות זאת ללא תואר? אני לרוב נעדר מהלימודים בשבת, משלים במוצאי השבת, אך לא תמיד הדבר אפשרי. כך אמר ובפיו משל – גם בני ישראל הלכו במדבר ארבעים שנה לפני שנכנסו לארץ המובטחת. אנו בדרכנו לארץ המובטחת אך כעת אנחנו במדבר. חברו, יוסף, מחזיק אחריו – אנו אפילו לא במדבר, שם לפחות היה להם זמן להתפלל. אנו עודנו במצרים.
המעבר מיהדות תנ"כית ליהדות רבנית היה מהיר. שיעור תלמוד של הרב גרשום
צילום: אהד וילק
גיור לא שגרתי
במסגרת המגעים המקריים עם העולם החיצון הגיעו לאוגנדה, לפני כעשר שנים, נציגים מהקהילה הקונסרבטיבית. במה שהגדירו חלק מבני הקהילה צירוף מקרים מצער, הקונסרבטיבים נענו לצימאון הרב של הקהילה ושלחו מספר רבנים מארה"ב לגייר את הקהילה המורחבת. הגל הראשון של הגיורים היה בשנת 2003, השני ב־2008, ועד היום עורכים רבנים שהוכשרו על ידי התנועה הקונסרבטיבית גיורים בקהילה.
באותה תקופה, בין הגל הראשון לשני, נסע הרב גרשום, מי שהיה אז ומי שמשמש כיום רב לכל הקהילות, לסמינר רבני בן חמש שנים, שנה בארץ וארבע בארה"ב. אחר חמש שנים במערב חזר הרב גרשום לקהילתו (לא קל לחזור אחר חמש שנים במערב, עם משפחה וילדים, לכפר בלי מים זורמים ובלי חשמל; כשהגענו לשם סיפר לנו הרב שבנו זה עתה מתאושש ממחלת המלריה). הרב גרשום וקהילתו קיבלו רבות מהקהילה הקונסרבטיבית ומארגונים המזוהים עם תנועה זו.
דא עקא, תוך מספר שנים הבינו רבים מבני הקהילה שאם הם רוצים להיות חלק מהעולם היהודי שומר המצוות, לא די להם בגיור הקונסרבטיבי שעברו. קל לשער שאין זה פשוט לעבור גיור, במיוחד עבור גרים המרגישים שהינם יהודים מיום היוולדם, ושאבותיהם היו יהודים. בעצם גיורם הם כמעט מטילים צל על עברם. ובכל זאת, הם מוכנים ואף רוצים גיור נוסף. אם זאת ההלכה, אם זה מה שצריך, אומר לנו אהרן, מנהל בית הספר היסודי המקומי, נעשה גם את זה. אתם יודעים יותר טוב, ואם אתם אומרים שזה חשוב ונצרך אז אנחנו מאמינים לכם.
נדמה כי רק קהילה אחת, קהילת פוטי, שבה התחלנו את מסענו, הבינה כבר בשלבים הראשוניים את הבעייתיות בגיור הקונסרבטיבי. פוטי, בהנהגת אנוש, החליטה לבדל עצמה מיתר הקהילות ולחתור באופן פעיל לגיור אורתודוקסי. כך, אחר לא מעט שנים, הגיע שמעם לרב שלמה ריסקין מאפרת. הרב ריסקין ביקר בקהילה, התלהב מאוד ממסירותם ומרצונם ללמוד ולקיים, והחליט לממש את חלומם של שניים מצעירי הקהילה ולהביאם ארצה לשנת ישיבה. כך זכו משה וטרפון לשנת ישיבה, ובסופה חזרו לאוגנדה ויכלו לקרוא בתורה, לנהל תפילות וללמד את בני קהילתם מעט תורה. הרב ריסקין חזר לאוגנדה פעם נוספת על מנת לחתן את טרפון ורות, ואגב זאת לבנות מקווה לקהילה ולערוך מספר גיורים. בני הקהילות הסמוכות מספרים שבשעה שערך הרב ריסקין את הגיורים, הגיעו למקום כחמש מאות איש מכל הקהילות בתקווה שבית הדין מהארץ יגייר גם אותם.
אנשי פוטי אמנם היו הראשונים לחתור לגיור אורתודוקסי, אך למעשה כמעט אין הבדל בינם לבין בני יתר הקהילות. כולם אדוקים בדתם, כולם חווים קשיים בקיום היהדות הרבנית ולא לחלוטין עומדים בסטנדרטים, וכולם צמאים להכרה מצד עולם שומרי המצוות. כאשר שאלנו אנשים מקהילות שונות על ההבדל בין אורתודוקסים לקונסרבטיבים רובם לא ידעו במה מדובר, ואלו שכן חשבו שלכל היותר מדובר בהבדלי נוסח בתפילה. נדמה כי אותם חילוקים מערביים המהווים מרכיב כה מרכזי בזהות היהודית בארץ ובארה"ב פשוט לא תפסו באפריקה הרחוקה. שם נמצאים רק יהודים פשוטים, רובם ככולם עמי ארצות, שכל רצונם הוא לשמור ולעשות. פעם אחר פעם שאלנו את עצמנו האם איננו עושים עוול לקהילה בכך שאנו כופים על יהודים תמימים אלו את ההגדרות והתסביכים האירופיים שלנו.
דת של קידמה
הרב גרשום הוא בין היחידים שמבין מעט יותר במה מדובר, ומפאת שנות לימודו בארה"ב הוא אף מרגיש קרוב לתנועה הקונסרבטיבית. במה, אנו שואלים, מתבטאת קרבה זו? רק בדבר אחד, הוא עונה – בסוגיות של שוויון. אצלנו מעלים נשים לתורה וסופרים אותן בכלל המניין. תשמעו, הוא אומר, אצלנו כאן באפריקה אין שוויון. אני מניח שראיתם שנשים עדיין כורעות ברך כאשר הן פונות לגברים (כן, שמנו לב); זו הדרך האישית שלי להילחם באי־שוויון – להעלות נשים לתורה! כך הדת מדריכה את חיינו. אפשר לא להסכים, אך קשה שלא להתרשם.
את הלימוד בסמינר הרבני, מספר לנו הרב גרשום, לא תמיד אהבתי. הם רציונליים מדי, אפילו אקדמיים. לי מספיק לקרוא ולהסביר דף גמרא – לא צריך יותר מזה. אני, הוא מעיד על עצמו, אינני אקדמאי. אני אוהב ורוצה ללמוד תורה. בשנתי הראשונה בסמינר, הוא מספר לנו בדרך אגב, כמעט עזבתי. הדרישות, הדיבור וסוג הלימוד לא תמיד היו לרוחי. אך הרב גרשום אינו מוכן לשמוע על בעיות בגיור קהילתו – אנחנו יהודים, הוא פוסק, הייתה טבילה, הייתה הטפת דם ברית, היו שלושה דיינים, הכול היה הלכתי וזהו זה. ובכל זאת, בין תלמידיו אין אחדות דעים. רבים רוצים ללמוד וחפצים בקשר עם כל עולם שומרי המצוות.
עדיין במדבר
שלשה שבועות עם בני האבאיודאייה הותירו אותנו עם רצון עז לעזור. הפגישות היומיומיות עם יהודים תמימים ופשוטים; השאלות הרבות שביטאו לא פחות מצימאון לשמוע דבר ה'; ההתרגשות שאחזה בנו כאשר קהילה שלמה, עשרות גברים ונשים, מברכים לראשונה בחייהם על ארבעת המינים; היהודי שבקושי יש לו כסף לביתו שלו, ובכל זאת מקדיש חלק גדול מנחלתו הקטנה לשם בניית בית כנסת לקהילתו; הקהילות המבודדות שיש להן סידור אחד, חצי חומש מתורגם לשפה המקומית, בית כנסת קטן מט לנפול וללא מקומות ישיבה, ובקושי קומץ ילדים היודעים די עברית בשביל להיות חזנים, הצעירים הלומדים באוניברסיטה בקמפלה ומנסים לשמור על יהדותם ואמונתם על אף כל הקשיים; כל אלו ועוד הותירו בנו רצון לקחת חלק בתופעה הייחודית המתרחשת לה שם, באוגנדה הרחוקה.
נכון, ישנם קשיים רבים. האבאיודאייה עודם מבחינות מסוימות במדבר, עודם הולכים ומגששים את דרכם אל הארץ הנבחרת, אל יהדות איתנה ויציבה, המחוברת ליתר עולם שומרי המסורת. הקהילה הקונסרבטיבית הצליחה להכיל את יהדותם, לתת להם תחושה שהם בני בית ביהדות, שאנו פתוחים לקבלם. אצלנו, האורתודוקסים, הדברים כנראה תמיד יותר מסובכים; יש יותר עכבות, לטוב ולמוטב. והשאלה שאני שואל את עצמי בסוף מסע מרגש זה היא מה עושים עכשיו. האם נכון יהיה לגייר את כולם ולקרבם ליהדות? האם דרוש עוד זמן ללמוד ולהפנים, לוודא שהתהליך אכן יהיה אמיתי וכן? אינני יודע. קטונתי מלהכריע בשאלות כבדות משקל של גיור ומדיניות הלכתית. מה שבידי הוא רק לספר סיפור – סיפורם של בני האבאיודאייה, שלפני שעזבנו ושבנו ארצה ביקשו מאתנו לא פעם לפרסם את שמעם בארץ הקודש – שישמעו כולם שם בארץ שיש יהודים באוגנדה!
אהד וילק הוא תלמיד בישיבת מחניים
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד טבת תשע"ד, 27.12.2013
